גז"ד למורשע בהריגה עקב סכסוך נהגים בכביש

ביום 2/11/2004 הרשענו (בהרכב שונה, השופטים: נאמן - אב"ד, דר ושיף) את הנאשם (בדעת רוב) בעבירת רצח ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובהמשך גזרנו את דינו למאסר עולם. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין (ע"פ 8332/05).

ביום 26/7/07, קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור וקבע כי מן הדין היה להרשיע את המערער בעבירת הריגה. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש זה על מנת שנגזור את דינו של המערער מחדש.

המדובר בסכסוך שהתגלע בין שני נהגים שנסעו בכביש. ברכב האחד נהג המערער, ובו ישבו אשתו, בתו וחברו - אהרון. ברכב השני נהג איליה שפרין ובו ישבו אביו (להלן: "המנוח"), אמו, זוגתו של איליה ובתה. בהכרעת הדין קבענו, בי היתר, את העובדות הבאות:

א.         הנאשם ואיליה נהגו את כלי הרכב שלהם באותה דרך, בכביש המוביל למחלף קיסריה. במהלך הנסיעה, הסתכסכו השניים וכל אחד מהם חש כי האחר נהג שלא כשורה וכי הוא מסכן אותו ואת יושבי רכבו.

ב.         הנאשם החליט ליתן לאיליה לחלוף על פניו, על מנת למנוע התלקחות חדשה בין שני יושבי הרכבים. הוא נעמד על שולי הדרך ולפתע, עצר איליה לידו. השניים החליפו דברים ואחד מיושבי רכבו של איליה ניגש לנאשם ושלף אותו בכח מרכבו. עוד לפני כן נטל הנאשם את אקדחו מתא הכפפות והצמידו לגופו.

ג.          בהיות הנאשם, איליה והמנוח מחוץ לרכבם, החלה התגוששות שבמהלכה הכה איליה באגרופו את הנאשם. הנאשם נפל ארצה ואיבד לשניות את הכרתו. נגרמה לו חבלה בפניו.

ד.         עם נפילת הנאשם עזבו אותו איליה והמנוח. המנוח הפעיל מידה מסויימת של כוח כנגד אשתו של הנאשם ובתו שיצאו מהסקודה. הוא דחף אותן לכיוון רכבם. אותה עת, התווכח איליה עם אהרון באזור שמאחורי רכבו של הנאשם (הסקודה).

ה.         בשלב מסויים עבר המנוח לצידו הימני של הסקודה.

ו.          בין לבין, התאושש הנאשם, קם ממקום נפילתו ושלף את אקדחו. סבטלנה [אמו של איליה] תפסה בידו.

ז.          הנאשם השתחרר מתפיסתה של סבטלנה וירה בה בבטנה. בהמשך, ירה לכיוון המנוח שהיה אותה עת מעברו הימני של רכב הסקודה, בעוד שהנאשם עמד מעברו השמאלי של רכב הסקודה. כן ירה הנאשם לכיוונו של איליה ופגע בו מאחור, בכתפו. בשלב מסויים התקרב המנוח לנאשם, סביר שעשה זאת כדי להפסיק את הירי לעבר בני משפחתו, והנאשם ירה בו מטווח קרוב. סה"כ ירה הנאשם במנוח 4 כדורים, ששלושה מהם נורו לפלג גופו העליון - שניים מהם לעבר חזהו. הקליע או הקליעים שפגעו בחזהו של המנוח גרמו את מותו.

ח.         הנאשם ירה גם לעבר רכבו של איליה ופגע בחלקו האחורי. אותה עת הסתתרו מאחורי הרכב מרגריטה [זוגתו של איליה] ובתה.

ט.         הירי דלעיל בוצע בשל תחושת ההשפלה של הנאשם.

י.          הירי הופסק לאחר שעוברי אורח ובתו של הנאשם קראו לו להפסיק לירות, ועוברי האורח אף כיוונו לעברו אקדחים שלופים. אחד מהם, אף ירה 3 יריות, קודם להפסקת הירי ע"י הנאשם.

בהכרעת הדין קבענו, כי הנאשם קונטר סובייקטיבית, שכן הוא חש מושפל, איבד את שליטתו, מוסרותיו התרופפו והוא פעל בחמת הזעם. יחד עם זאת, קבענו בדעת רוב, כי הנאשם לא קונטר במובן האובייקטיבי שכן סברנו כי " האדם הסביר הישראלי, יציר כפיה של הפסיקה, אינו מגיב בשימוש באקדח על אלימות פיזית מעין זו שננקטה נגד הנאשם בנוכחות מקורביו... גם היחס בין המעשים שננקטו נגד הנאשם לבין השימוש בנשק חם, אינו סביר...".

דעת המיעוט (של האב"ד - ס. הנשיא, השופט מ. נאמן) קבעה, כי בנסיבות הענין, יש לקבוע כי הנאשם קונטר ולפיכך יש להרשיעו "רק" בעבירת ההריגה.

ביהמ"ש העליון, קיבל את ערעור הנאשם וקבע כי הוא קונטר גם במובן האובייקטיבי בציינו כי:

"המערער היה נתון לרצף התגרויות שהלך והסלים מצד איליה והמנוח. אלה האחרונים עקפו את רכבו של המערער בפראות, עד שבשלב מסוים החליט המערער להינתק מהם ועצר את רכבו בשול הדרך. בתגובה, עצר איליה גם הוא את רכבו, ובסיוע אביו המנוח הוציאו הם את המערער מרכבו. זאת עשו בכח, תוך שהם משמיעים לעבר המערער גידופים והכל לנגד עיניהם של בני משפחתו, שנותרו ישובים ברכב. המערער לא הגיב באלימות לכל אלה, והאמת תאמר שניתן להבין מדוע נהג כך נוכח נחיתותו - הפיסית והמספרית - מול תוקפיו. אחת המכות שספג המערער היתה כה חזקה עד שהובילה לעלפונו. רק כששב להכרתו - ולאחר ששמע את זעקותיה של בתו - שלף המערער את האקדח ועשה בו שימוש.

תוצאות התנהגותו של המערער היו טראגיות. חברה שומרת חוק, שערך קדושת החיים הוא נר לרגליה, אינה יכולה להשלים עם התנהגות מהסוג בה חטא המערער, ועם מעשי נקם אישיים על רקע תחושה של פגיעה בכבוד. ראוי להוקיע גם את התנהגותם האלימה של איליה ואביו המנוח - התנהגות בריונית שעלולה היתה להסתיים אף היא בתוצאה קטלנית. אולם בסופו של יום, השאלה הצריכה לעניין היא אם ניתן לומר כי "אדם מן היישוב" - לו היה נקלע לתרחיש דומה - היה עלול לפעול בדרך דומה לזו בה נקט המערער? חוששני כי תשובה שלילית לשאלה זו תצמצם את מושג הקנטור בצורה שקשה להשלים עימה. האדם הסביר אינו יצור על אנושי. כאשר עצמת ההתגרות היא חזקה, אף הוא עלול לאבד את שיקול הדעת ולפעול בלהט היצרים. תוצאה זו אינה מרמזת על כך שכל אדם סביר נוהג בדרך זו או שראוי כי כך ינהג. אף אין בה, חלילה, כדי להצדיק את המערער".

כן נקבע ע"י ביהמ"ש העליון (ככל הנראה בדעת רוב), כי קיים ספק האם התגבשה אצל המערער החלטה להמית את המנוח.